"עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" – עמנואל קאנט.

על בסיס המשפט הזאת מבוססת כל האתיקה הקאנטיאנית. קוראים לו ה"צו הקטגורי", הוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה לכלל הערכים והנורמות שלו כך שיהיו אפליקטיביים תמידיים לאדם עצמו ולשאר בני האדם הסובבים אותו. בהסתכלות שטחית על האתיקה הקאנטיאנית, ניתן לחשוב כי היא שיטה טובה לאימוץ, חברה אוטופית של אנשים עם ערכים ועקרונות זהים ולא מתפשרים.

אולם, לאחר התעמקות קצרה בתיאוריה נשללת כל אפשרות לאימוצה. היא משאירה מקום מועט ביותר לאינדיבידואליזם ויכולה להיות משומשת כתירוץ לשכנוע אנשים בעקרונות שליליים, כפי שקרה עם הצורר הנאצי אדולף אייכמן שהושפע מאוד מרעיונותיו של קאנט והשתמש בצו הקטגורי כתירוץ לפעולותיו הנלוזות. שופט בית המשפט העליון האמריקאי, סטיבן ברייר, סיכם את הנושא במשפט עוצמתי אחד: "אף סט אחד ויחיד של חוקים לא יכול לגלם בתוכו את המורכבות של הקיום האנושי", הגישה הזאת נקראת מוראל פרטיקולרי, גישה המדברת על בחירת המוסר לפי מצב נתון בשל המורכבות של הקיום.

דריל מורי, הג'נרל מנג'ר של היוסטון רוקטס, דוגל דווקא בשיטה הקנטיאנית. ה"מורי-בול" שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות לא זז מילימטר מהתוכנית המקורית, להיצמד לטהורות האנליטיקס ולזרוק כמה שיותר מחוץ לקשת או בצבע, גם אם ישנה זריקה טובה מחצי מרחק. בכל ענפי הספורט, האמריקאים בעיקר, מתקרבים יותר ויותר לאנליטיקס וסטטיסטיקות מתקדמות. זה התחיל מה"מאני-בול" של האוקלנד אייז, והמשיך עם טהרת המסירה בפוטבול וה"מורי-בול" בכדורסל. ההבדל המהותי בין מה שמורי עושה לבין מה ששון מקווי עושה עם הלוס אנג'לס ראמס למשל הוא המיתון. ישנם מהלכים/עמדות שאיבדו מחשיבותן במהלך השנים, ובצדק (כגון עמדת הרץ האחורי/מהלכי ריצה בפוטבול וזריקות מחצי מרחק בכדורסל), אמנם זה לא אומר כי הם הפכו למיותרים לגמרי. ראינו מה קרה בסופרבול האחרון כאשר הרץ הכוכב של הראמס, טוד גרלי, כמעט ולא עלה על המגרש בשל פציעה, מה שהיווה חלק מהסיבה לתצוגת הנפל ההתקפית של הראמס שהיו טובים באופן היסטורי בתחום הזה כל השנה. יותר מדי פעמים שחקני הרוקטס ויתרו על זריקה פנויה מחצי מרחק בשביל עוד מסירה, או ניסיון של סטפ בק איטי לכיוון השלשה מה שיצר זריקה קשה. הרוקטס האלו נבנו כדי לשחוט את הטיטאן מהמפרץ, הגולדן סטייט ווריורס. הם מנסים להילחם עם אש באש, ומורי לא מבין שאפשר לנסות לפעמים להוציא מטף כיבוי.

ביום שישי האחרון נגמרה העונה של הרוקטס לאחר הפסד במשחק השישי ביניהם לאותם ווריורס, יוסטון נתנו פייט נאה לאלופה כאשר כל משחק נגמר בהפרש 6 או פחות, אך ברגע האמת, במשחק הקריטי ביותר שלהם בשנה מול הקהל הביתי, ללא קווין דוראנט בצד השני, הם לא הצליחו לעשות את העבודה. חלון ההזדמנויות שלהם ממשיך להיסגר, והארדן לא יוכל להחזיק אותו פתוח לעוד זמן רב. אז מה הרוקטס צריכים לעשות כעת?

הפרסונל – מי נשאר ומי בחוץ?

בסגמנט הזה אתעסק בעיקר בשחקני המשנה במחזה, הרי ברור שאת השחקנים הראשיים משאירים.

שחקנים מרכזיים ללא חוזה לעונה הבאה:

אימאן שאמפארט:

שאמפ הראה חוסר עקביות במהלך הקריירה שלו, מה שלא השתנה גם ביוסטון. בסדרה מול גולדן סטייט הוא נתן כמה הופעות טובות וכמה הופעות נפל, בעיקר מבחינת התקפית. הוא הראה הרבה נכונות לשחק לפי השיטה עם 846. של אחוזי ניסיון שלשות, האחוז הגבוה בקריירה שלו בפער, במיוחד בפלייאוף. אחוזי הטרו שוטינג שלו לא ירדו בצורה משמעותית למרות שלא נחשב לצלף מחונן. שחקן סולידי עם הגנה חביבה שניתן להשאיר על שכר מינימום.

ג'ראלד גרין:

שחקן דומה לשאמפ, בעיקר בשל חוסר העקביות גם מצידו. הוא יותר מבוגר מאימאן ורואים את המגמה השלילית שהוא נמצא בה בזמן האחרון, מה שניכר עם הופעה זוועתית במשחק מספר שש האחרון. זה הזמן ללכת…

אוסטין ריברס:

אוסטין שחקן יותר עקבי מהשניים המצוינים לעיל וגם ממלא באופן מצוין את עמדת הרכז המחליף, השתלט על המשחק בסדרה כאשר ג'יימס הארדן נפצע בעינו וירד לחדר ההלבשה. מנהיג של היחידה השנייה, להחתים ובמהרה.

קנת' פאריד:

עוד שחקן סולידי שמספק ניצוץ מהספסל שמעטים יעשו במחיר הזה, משאיר גם בהתחשב בשוק החופשי.

דונאל האוס וגארי קלארק:

קיבצתי את שני אלו יחד מכיוון שהם לא שיחקו המון זמן למרות שהיו טובים בזמן ששיחקו, במיוחד האוס באופן מפתיע ביותר. אני הייתי משאיר את שניהם, הם צעירים ויכולים לגמרי להתפתח בתוך המערכת הזאת, לדאבוני אינני חושב שזה יקרה.

מי להביא:

ג'יי-ג'יי רדיק: הצלף המחונן של הסיקסרס מסיים חוזה והוא יהיה שחקן חופשי בלתי מוגבל בקיץ, למרות קשיים לסירוגין בפלייאוף, הוא מתאים כמו כפפה לתא הכפפות של הרוקטס.

טרבור אריזה: לא מה שהוא היה פעם, אבל אין ספק שהוא מתאים למערכת הזאת. אולי יחיה את הקריירה שלו.

דני גרין: מאוד דומה לג'יי-ג'יי רדיק, צלף מחונן אך יש פה את היתרון של ההגנה האיכותית יותר והניסיון במעמדים הגדולים.

חשוב לציין כי ליוסטון יש 9 חריגות טרייד (2 משמעותיות של מרקיס כריס וריאן אנדרסון בשווי של קצת יותר מ-3 מיליון לכל אחת), יש אפשרות סבירה מאוד כי הם יעבירו בחירות זניחות/זכויות על שחקנים בין לאומיים בשביל וטרנים ממועדונים שרוצים להפוך לצעירים יותר ולהיפטר מחוזים מיותרים.

שאלת כריס פול

הכוכב המזדקן כבר לא מי שהיה פעם, הפלייאוף הזה חקק סימן קריאה ענק על העובדה הזו. נכון, המסירות שלו לא קריספיות כמו פעם והשליטה בכדור רעועה יותר (בעיקר ברגעים מכריעים), אבל הבעיה המרכזית היא המנטלית. כמובן שפול הגיע כל כך קרוב לארץ המובטחת כמה פעמים אך לעולם לא שם רגלו בה, כתוצאה מכך הוא נכנס לראש של עצמו ומבצע שטויות שוטרן כמוהו יודע לא לעשות כגון הטכנית בסוף משחק מספר 1 והתפיסה ברגליו של דריימונד גרין לאחר דאנק. זה לא רחוק מגבולות ההיגיון שיש כבר רחשים בצד האדום של טקסס על העברה של מספר 3 בטרייד.

אופציה 1:

יוסטון מקבלת: טים הארדאווי ג'וניור, ג'יילן ברונסון, קורטני לי; בחירת סיבוב שני.

דאלאס מקבלת: כריס פול.

למה הטרייד הזה טוב ליוסטון: בשל העובדה שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר, מורי מחליט לירות לכל עבר. הארדאווי ג'וניור יכול להיות גאנר בחמישייה או אפילו כשחקן שישי. ג'יילן ברונסון ילחם עם אוסטין ריברס על עמדת הרכז המחליף מה שישפר את שניהם, קורטני לי נמצא שם בשל ענייני שכר ובחירת הסיבוב השני היא מין ממתק אחרון מצד המאבריקס.

למה הטרייד הזה טוב לדאלאס: מזרז את תהליך הריבילד, יוצר שלישייה של פול-דונצ'יץ'-פורזינגיס שיכולה לפתות עוד שחקנים להצטרף אליה.

אופציה 2:

יוסטון מקבלת: זאק לווין, אוטו פורטר.

שיקגו מקבלת: כריס פול, איזיאה הארטנשטיין.

למה הטרייד הזה טוב ליוסטון: מעבה את הרוסטר עם שני שחקנים איכותיים במקום אחד בלבד, פורטר מושלם לשחק בעמדה 4 מהספסל וכמובן שזאק לווין תופס את מקומו של כריס פול כקלעי הבא לצד הארדן.

למה הטרייד הזה טוב לשיקגו: חוסכים כ-10 מיליון דולר ומביאים וטרן שאפשר לבנות מסביבו, בדומה למה שדנבר עשו עם פול מילסאפ או בוסטון עם אל הורפורד.

החוזה של פול בעייתי ולכן קשה למצוא קבוצות עם מספיק מקום בתקרת השכר, אז האופציות מוגבלות. הקבוצות יודעות את זה לכן למורי לא יהיה Leverage רב, אם יתמהמה יותר מדי יהיה מצב שלא יהיו לוקחים.

שאלת הסיכום: מה יקרה עם ה"מורי-בול"?

עם כל הביקורת שאני ועוד רבים אחרים העברנו על מורי ושיטותיו, הרוקטס היו אחת משתי קבוצות שהצליחו ממש להוות תחרות לווריורס (השנייה היא כמובן הקאבלירס של לברון). כמובן שיש דברים חיוביים בשיטה, אבל השימוש באנלטיקס כמו גוספל הוא מוגזם. השאלה היא האם מורי מוכן לוותר על חלק מהשיטה שלו ויותר חשוב, על חלק מהאגו שלו כדי לנסות ולשים את הקבוצה שלו במקום הטוב ביותר להצלחה?

קאנט מת כבר מאות שנים, הגיע הזמן לשחרר דריל.